דוב אברמסון, חולצת שבת, 2007
הדפס על נייר, 80/60 ס”מ

חולצת השבת היא שפערה את הסדק הזעיר הראשון באורתודוקסיה שלי.

לא שמישהו היה יכול לנבא שהסירוב השקט שלי בגיל חמש-עשרה ללבוש חולצת צווארון לבנה מכופתרת מכניסת השבת ועד יציאתה יוביל לאחר שנים רבות לשינויים פנימיים (וחיצוניים) משמעותיים יותר, ובכל זאת אצלי, לפחות כך בדיעבד, הכל החל בחולצת השבת. את ההורים שלי זה הדאיג. ממש כך. למה הוא לובש את חולצת החול שלו בשבת? למה הוא חובש את הכיפה הכחולה לבית-הכנסת בליל שישי? והמכנסיים האלה, זה לא אלה שהוא לבש ביום רביעי שעבר?

ואני, לא באופן הפגנתי אני מוכרח לומר, בשלי. מתחיל להשתעשע. ללבוש חולצה לבנה דווקא ביום ראשון. או לנעול את נעלי השבת ביום שישי בדיוק עד כניסת השבת, ואז להחליף לסנדלים. כל מיני כאלה. תרגילים קטנים בקדושה וחולין ששיחקתי עם עצמי. שנים רבות לא הייתי מסוגל ללבוש את חולצת השבת הקאנונית בשבת. כשהיה צורך שעה, מצאתי תחליפים בולטים במובדלותם. חולצות טניס לבנה (מי שבקי יודע שאלה אינן יכולות להיחשב בשום פנים ואופן חולצות שבת “רשמיות”). חולצות צווארון לבנות עם הדפסים יפניים מאחור, או ציור של מיקי מאוס מקדימה. סירבתי ללבוש את המדים.

בשנים האחרונות אני מוריד את החולצה הקאנונית מקולבה הבודד פעם אחת בשנה – ביום כיפור. לטעמי לא מזיק שיהיה יום אחד בו אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשבור את גאוותנו, יהירותנו ותחכומנו – ופשוט לעלות על מדים.

ביום כיפור האחרון אפילו הוספתי כיפה לבנה סטנדרטית על הראש.