אותיות קידוש לבנה,
 2012. כרזה 100/70 ס”מ, 2012.

// עוצב עבור התערוכה עיצוב גרוע שהתקיימה במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 13-22.12 //

‘אותיות קידוש לבנה’ הוא הביטוי היחיד שאני יכול לחשוב עליו בתרבות היהודית שמתייחס באופן ישיר לפונקציונאליות טיפוגרפית. הביטוי מתייחס לכך שטקס ‘קידוש הלבנה’ המתקיים פעם בחודש מתרחש בתנאי חשיכה (בדרך כלל ברחוב, מחוץ לבית הכנסת), ולכן סביר שהטקסטים שלו יודפסו בסידור התפילה באותיות גדולות ובולטות מאוד, על מנת להקל על המתפללים.

הכרזה שלנו בוחנת עיצוב גרוע, מהופך, של טקסט קידוש הלבנה. בעוד הטקסטים של התפילה עצמה מוצנעים באותיות קטנות שהן חסרות ניקוד, פיסוק וקונטרסט – הרי ש’הוראות הבימוי’ של התפילה מעוצבות באותיות קידוש לבנה של ממש.

ההיפוך הזה מציע מספר שאלות על גבולות הטקס והטקסט: מהו היחס בין הטקסטים הנאמרים (לעיתים במלמול, המרומז בצורת הטקסט כאן) לבין הריטואל עצמו?; האם ניתן לזהות את מהות הטקסט רק על פי הוראות הבימוי?; (למי שמכיר את הטקס, התשובה היא בוודאי שכן); האם הצורך לביים אותנו תוך כדי תפילה הוא מִשטור מחויב המציאות?; האם ה’עיצוב הגרוע’ הזה – בו קידוש הלבנה מעוצב באותיות שאינן ‘אותיות קידוש לבנה’ – הוא באמת כל כך גרוע?